דיברנו מספיק
אם היו לכם מערכות יחסים פוטנציאליות טובות שהחרבתם במו ידיכם, ואתם יודעים היום איזו שטות עשיתם, "דיברנו מספיק" הוא בדיוק הסרט בשבילכם.
הסרט הקטן והמתוק הזה משווק לכם בתור סרטו האחרון של ג'ימס גנדולפוני, הידוע יותר כטוני הבוס הבלתי מעורער של הסופרנוס, אשר נפטר בנסיבות טרגיות בקיץ האחרון. אם תלכו לראות אותו כי הסופרנוס היתה [ובצדק] לדעתכם סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר של העשור שעבר, זה בסדר גמור. כי לגנדולפיני, שהיה על פי הדיווחים, כוכב על ללא גינוני דיווה מוגזמים כמקובל בהוליווד לכוכבים במעמדו, יצא שם של אדם שנעים לעבוד איתו ונדמה שהקסם והדואליות בדמותו של טוני סופרנו, גלש תמיד איכשהוא גם לדיווחים על חייו הפרטים והמקצועיים. ואין בסופו של דבר דרך טובה יותר להומאז' לשחקן האדיר הזה מאשר לראות אותו בסרט הזה ולאמר יפה שלום. כן, יתכן שאפילו תזילו דמעה.
גם אם עיסוק במה שנהוג לכנות במערכות יחסים, "פרק ב'", לא נשמע לכם כמו מתכון לסרט מעניין במיוחד, כותב שורות אלו מפציר בכם להיענות ל"דיברנו מספיק" תוך כדי שאתם משילים מעצמכם את המעטה הציני הרגיל בצפייה בסרטים. "דיברנו מספיק"הוא פנינה מדויקת, מפתיעה, מלאת חן ובעיקר חכמה אמיתית של דברים שקורים לאנשים רגילים בחיים רגילים. יש בו המון קסם אמיתי וחף מכל התחנחנות מיופייפת.
עיקר חנו של הסרט הזה הוא בכתיבה הנהדרת, שלו ובעובדה ששני כוכביו הראשיים מגלמים את הטייפ קאסט ההפוך לטייפ קאסט הנארטיבי המוכר של הקריירות של שניהם. ג'וליה לואיס דרייפוס, מלכת הקומדיות הריווחיות ביותר של כל הזמנית, מגלמת כאן תפקיד דרמטי נוכח במיוחד של גרושה המחפשת לפתוח בפרק ב בחיים. כך גם גנדלופיני, מגלם גבר בגיל העמידה, גרוש, המבקש להתרפא מדימוי עצמי נמוך ששנים של נישואים לאשתו המתישה, [קתרין קינר המצוינת], משוררת במקצועה, גרמו לו.
במסע הנחוש הזה של שניהם, הם מוצאים חן האחד בעיני השני כנגד כל הסיכויים לכאורה. נדמה לי שהסרט הזה עוסק בצורה מרשימה לא רק ביכולות לראות בבן הזוג את הפונטנציאל שמעבר לנראה לעין, אלא גם ביהירות הפנימית המובנית בכל אחד ואחד מאיתנו כשאנחנו מבקשים לפצוח במערכת יחסים. באופן חכם, ובעיקר רגיש הסרט הזה מנפץ כמה קונוונציות מוכרות ושחוקות במערכת יחסים ויש בו דיאלוגים חכמים, מאירי עיניים ובעיקר כאלו המכילים פיקחות מהזן שהעידן המודרני של מערכות יחסים בוחר כל כך הרבה פעמים להתעלם מהם.
אם יש נקודת תורפה בסרט הזה, הוא שייך דווקא לעובדה שמי שכתבה אותו גם ביימה אותו, ניקול הולופסנר, שרקחה כאן מעשייה מודרנית של דרמה קומית קטנה ומדויקת, לא ניחנה בעין הקולנועית היעילה והיצירתית ביותר בסביבה, אבל על גם על בימוי חסר השראה מחפים כאן הכתיבה הנהדרת ובעיקר הכימיה בין שני כוכביו.
גנדלופיני לא קיבל יותר מדי הזדמנויות פילמאיות להציג את המנעד הרגיש שלו והיה כלוא בתוך כלוב הזהב של הטייפ קאסט ומעמד הכוכבות שהקנה לו תפקידו בסופרנוס. יש משהו מרגש מאד בהופעתו במה שהפך להיות אחת מן ההופעות האחרונות שלו מכיוון שאחרי הכל, טוני, היה דמות שקשה לאהוב מבלי נקיפות מצפון, ואילו כאן, נדמה שהאיש היה כולו לב, וכך אולי עדיף לזכור אותו.