גרייס ממונקו

השמועות על הפקה שנקלעה לקשיים, סרט שהיה קשה לערוך אותו והתבקשו מיוצריו גרסאות שונות וחדשות שלו גם סמוך למועד יציאתו, בצירוף השתתפותה של הכוכבת שלו, ניקול קידמן, ברצף של כישלונות מסחריים גדולים עד לצאתו, כל אלו עשו את שלהם ו"גרייס ממונקו", נתקל עוד טרם צאתו למסכים בחוסר אהדה גדול.

גם הקרנת הבכורה שלו בקאן, פסטיבל שאוהד את קידמן באופן מסורתי, אשר לוותה בקריאות בוז לא הוסיפה משוב חיובי ליציאתו לאקרנים. [כדאי גם להיזכר שגם ל"מארי אנטואנט" המשובח של סופיה קופולה חיכו אותן קריאות בסיום הקרנתו שם לפני כמה שנים].
Grace of Monaco ,סוג של משחק מילים קטן אך משמעותי בכותרת הסרט, של אולבייה דהאן, הוא בניגוד לכל הבאז השלילי, סרט לא רע בכלל ואפילו מעניין בלא מעט אספקטים של הדיון אותו הוא מבקש לקדם, והשמועות על "מותו" של הסרט בטרם עת, כך מסתבר, מעט מוגזמות.

לכאורה נדמה, כי תחום העיסוק של הסרט פופוליסטי מדי, אולי בנאלי או שבלוני, שהרי בחירה במקטע מתוך סיפור חייה של אחת הכוכבות הגדולות שידעה הוליווד מעולם, גרייס קלי, אשר החליטה בשיא זוהרה לפרוש מהוליווד לטובת נישואים לנסיך מבוגר ממנה, בממלכה עלומה בגודל עיר, מונקו, לא רק שהדהים את העולם בשעתו, הוא הפך למשך שנים לא מעטות לנושא שסיקרן את העולם כולו. מדוע לחזור בעצם דווקא עכשיו לסיפור שהסעיר את העולם כולו?

אם הסרט הזה מתמודד עם בעיה, היא דומה לזו של מונקו בשעתו. נסיכות קטנה ושולית שמעטים ידעו על קיומה העצמאי במשך מאות שנים עד שהגיע אליה גרייס קלי, והפנתה את אורות הזרקורים אליה. הטעם לעשייתו נדמה שאינו קשור לשום עיתוי גיאופוליטי או תרבותי מוצק במיוחד. אך אולי בכך דווקא טמון קסמו.

הבחירה של אוליביה דאהן, במאי הסרט, להתמקד בחלק ספיצפי מתוך חייה הסוערים של גרייס קלי, שכללובין השאר את תפקידה החיוני במיצוב עצמאותה של הנסיכות, אל מול התלבטותה האמיתית האם לחזור ולשחק בהוליווד בתפקיד מארני, אצל פטרונה, אלפרד היצ'קוק [תפקיד אותו קיבלה בסופו של דבר קים נובאק, משסירבה לו קלי, והסרט כשל מסחרית], היא בחירה מעניינת, לא בהכרח צפויה או שגרתית אבל היא בהכרח מספקת כר עלילה מעניינת לכוכבתו קידמן והופעת משנה מדוייקת ויפה לטים רות בתפקיד בעלה הנסיך רנייה.

נדמה כי הסרט הזה חצוי בסוג של נשמה הוליוודית הדורשת ממנו להביא ביצועי קופות, לבין עיסוק בנושאים שהיום, הפכו טרווייאלים עבור קהל צופים רב. מריה קלאס, אריסטוטל אונסיס ובית גרמילדי בכללותו אינם נושאים שמעסיקים היום איש, הגם שלתקופתם, דמויות רבות המופיעות בסרט הזה היו הבון טון של מדורי הרכילות הבין לאומיים. הזוהר בו עוסק הסרט, נדמה פחות רלוונטי לחקירה או לחיקוי היום, עבור דור שלם של אנשים שהתקופה או הדילמות שלה, אינן אומרות להן דבר. זו היא אולי עקב אכילס של הסרט, אך לטעמי, זהו דווקא סוד קסמו, היכולת לפנות לקהל אחר, מבוגר יותר המחפש יצירות קולנועיות שיש בהן מידה של סבלנות וחקר גם עם הוא על גבול הפנטזיה המוחלטת.[כמו שמצהירה כותרת הפתיחה של הסרט].

בלא מועט מובנים הסרט הזה מפתיע, מכובד, אולי אפילו מרוחק מעט מנושאי העניין בהם הוא עוסק כמו כוכבתו קידמן או כמו הכוכבת בה הוא עוסק, גרייס קלי. שהיתה אולי הבלונדינית ההוליוודית האולטימטיבית של היצ'קוק ושל הוליווד כולה. הניסיון להפיח חיים בנסיכה /כוכבת הקולנוע הגדולה הוא מורכב בהגדרתו. קידמן, ככוכבת קופתית גדולה, הגם שזוהרה הועם בשנים האחרונות ,לפחות מבחינת כוח המשיכה שלה בקופות, היא בחירה טובה גם אם מעט שנויה במחלוקת. כמו קלי עצמה, גם היא מצליחה לשמור על פרסונה של מכובדות שחסרה למדי בשואו ביז האמריקאי היום, וכמותה, וזהו בעיני הטעם הרפלקסיבי הייחודי כל כך של הסרט הזה, אינה מבחינה בדעיכת מעמדה וברלוונטיות שלה ככוכבת קולנוע.

אחד מן החששות האמיתיים של גריס קלי לחזור לתעשיית הקולנוע,גם אם הוא דווקא לא נדון בסרט, היה כרוך דווקא בעובדה שהיא חששה, כי לאחר היעדרות של שנים רבות, כי לא תצליח לשחזר את מעמדה הרלוונטי בקופות ואצל הקהל. קידמן כך נדמה, נלחמת כאן בקרב מאסף מכובד למדי על מעמדה ככוכבת מובילה הגם שזמנה ככוכבת בעלת כוח משיכה קופתי אדיר, כבר מאחוריה בעצם.

מבחינות רבות הסרט מביא איתו איזה אלגנטיות מרשימה, הן באופן בו הוא מצולם, משוחק ומסופר. אותה אלגנטיות קרירה וסוג של מעצורים רגשיים שזוהו יותר מכל עם מי שהיא נושא עיסוקו, גרייס קלי, שגם היא מעולם לא באמת הפכה לדמות נגישה במיוחד, לא ככוכבת, ולא כנסיכה.

אם מושאי הדיון של הסרט, כוכבתו הנוכחית, הכוכבת בה הוא דן, סביבת חייה הדקדנטית והדמויות שאכלסו אותה מדברים אליכם, ואתם שולטים בפרטי הטריוויה של התקופה, צפוי לכם, במפתיע לכל מה ששמעתם אולי, עונג אלגנטי מדוד בחווית הצפיה בו.