סידהרתא

סידהרטא

כמו הרבה מאד חוויות קולנועיות בלתי נשכחות, המגיעות ברגע בלתי צפוי לחלוטין לעיתים, ונחקקות לכם בזיכרון למשך זמן רב, "סידהארטה", הוא סוג של פנינה מרירה מתוקה שלא שצפוי שתהפוך לחלק ממכלול החוויה הרגשית שלכם הקשורה בקולנוע לאורך שנים, אבל זה בדיוק מה שתרגישו בסיום הצפייה בה. פשוט לא תוכלו לשכוח את הסרט המשובח והמרגש הזה שהוא על גבול המפעים וחוצה אותו לא מעט פעמים.

סביב סיפור המסגרת של אב היוצא לחפש את ילדו הצעיר, הנעלם במפתיע, לאחר ששלח אותו לעבוד במפעל בעיר מרוחקת אחרי, מוגש לכם סיפור נדיר באיכויות שלו החורג מעבר לגבולות העלילה הקטנה והמרגשת הזו.

לכאורה, הסרט בא אולי להצביע על תופעה של עבודת ילדים/עבדות ילדים בעולם השלישי, אך הוא מצליח לייצר חוויה רגשית כל כך עמוקה, וכל כך חזקה שהיא חורגת הרבה מעבר לגבולות המסך.

אתם יכולים לקרוא לסרט הזה שיעור בהכרת תרבויות, לבחור להזדעזע קלות בניחוח מערבי מהעוני הקשה של מליוני הודים, הדוחף אותם לשלוח ילדים צעירים מאד בגיל בית ספר יסודי לעבוד עבודות פרך ולהפוך לפעמים לקרבנות לחטיפה ולסחר בילדים, ואתם יכולים גם פשוט לתת לעצמם את השיעור הגדול והנעים ביותר בצניעות בכך שתכירו דרך הסרט הזה בכל הערך האדיר שיש בחיים שאתם מנהלים, ופשוט לקבל ממנו את המתנה הגדולה של התבוננות פנימית במציאות חייכם שלכם. הכרה בטוב שבה, ובדרך בה גם הדברים הקטנים יכולים לעשות אתכם מאושרים.

ראג'ש טאילנג, הוא הכוכב הראשי של הסרט הזה, סביר להניח שאינכם מכירים אותו, אבל דמותו כאב המחפש אחר ילדו, ברחבי היבשת הענקית, בכל דרך אפשרית, מתוך מציאות קיום בלתי אפשרית אותה הוא מתקשה לנטוש אפילו לכמה ימים מבלי לסכן את הישרדותה של משפחתו התלויה בו כלכלית, הוא יוצר פסיפס של דמות הנחרטת בזיכרון ואינה מרפה. בשקט, בנחישות ומתוך מסע בתוך גורלו, על הטעות שעשה הוא מחפש בנחישות אין סופית אחר בנו, עד למציאת הדרך הנכונה ביותר עבורו ועבור משפחתו להתמודד עם האסון שפוקד אותם, מתוך מציאות סיזפית של הישרדות יום יומית שאין אחרת בלתה והיא השופטת והפוסקת הסופית על מאמצי החיפוש הבלתי נלאים והמרשים שלו.

כמעט כל תחושה ורגש אנושי שתרצו, נמצאים ביצירת המופת הקולנועית הקטנה הזו שיש לה איכויות על גבול הדוקומנטרי כמעט בכל פריים ופריים שלה, הסרט אינו מיופייף והוא חף מכל ניסיון להרשים או למצוא חן, הוא פשוט מספר סיפור אנושי ומבקש מכם להצטרף למסע הרגשי תוך כדי הפעלת מניפולציות רגשיות מהזן הטוב, כאלו השובות אתכם, לא מנסות לשכנע אתכם.

המבע הקולנועי הטהור של "סידהרטה", העושה שימוש בסביבה הטבעית של הגיבורים מזכיר מבחינות רבות את הנאו סוריאליזים של הקולנוע האיטלקי בשיאו בשנות החמישים של המאה שעברה. קצת כמו "גונבי האופניים" שפרץ דרך בשעתו, כך גם "סידהארטה" מותר רושם בלתי נשכח, מטריד, ומספק פרשנות חדשה לשאלה מהו הערך האמיתי של היום יום בו אנו חיים, של לכידות התא המשפחתי אל מול העולם הרחב והמאיים ועל התפקיד שלנו כפרטים בתוכו.

זהו סרט בלתי נשכח, עוצמתי, על גבול איזו פואטיקה קולנועית שקשה מאד להישאר אדיש לו. נדמה לי שכל מחמאה אפשרית מגיעה לסרט הזה, שכן הוא קולנוע במיטבו, על כל המנעד הרגשי החשוף שהוא מותיר בצופים בעדינות של הסיפור שלו, בניגוד בין ישן לחדש ובין ערכיות ונאמנות לבין אופורטוניזים וחמדנות.

Siddharth Trailer - "סידהארטה"