הזמיר

הזמיר

סביב סיפור המסגרת של איכר סיני זקן החוזר לכפר הולדתו מהעיר הגדולה על מנת לשחרר את חיית המחמד שליוותה אותו שנים רבות, ציפור שיר, זמיר, בכפר הולדתו, תוך שהוא מלווה בנכדתו המפונקת הנקלעת למסע כנגד רצונה, מנסה הקופרודוקציה הסינית צרפתית הזו לספר איזה סיפור מעשייה פנטזמתי שייתן איזו תובנה אחת או שתיים לגבי מודרניזציה אל מול ערכי משפחה ותוך כדי כך ייסחוט איזו דמעה מקהל הצופים.

למעט סוג של וואיריזים דל למה שתרצו אולי לחשוב שהוא המציאות הסינית העכשווית, "הזמיר" לא מציע הצצה אותנטית במיוחד לתרבות הסינית, זו שכוללת את השפעותיו של משטר הילודה הנוקשה שלא התיר למשפחות סיניות רבות להביא יותר מילד אחד לעולם. יש משהו מאד סינטטתי בתיאור העולם העלילתי הפיקטיבי שלו. נדמה גם שההצצה הזו דרך איזה חרך תרבותי חיצוני בדמותו של קולנוע סמי אירופאי מיופיף היא שקרית בדיוק כמו המיזנסצינות הכפריות המעוצבות עד לזרא בסרט הזה.

אם יש מחדל אמיתי בסרט הזה הוא טמון בעיקר בעובדה שהמסר שלו דידקטי מדי, מוסרני וצדקני והוא לא מעביר באופן הולם את הקונפליקט של החברה הסינית המתמודדת עם כרסום ערכי המשפחתיות שלה והגירה של עשרות מליונים מן הכפרים אל מרכזי הערים הצפופות בסין, הקרב האמיתי כבר הוכרע, החברה הסינית המודרנית לא באמת מנסה לאזן בין ערכים ישנים לחדשים והסרט הזה הוא סוג של עלה תאנה בהצגת הקונפליקט המוסרי העולה מנושאי הדיון בו.

בחלקים גדולים של הצפייה בו נדמה ש"הזמיר" קורס תחת מבול המסרים והקונפליקטים שהוא מנסה ליצג או לדון ולהעביר אותם וכל בליל המסרים שלו טובע בים של סכריניות קולנועית מהסוג הרע. כפר זה טוב, עיר זה רע? מודרני זה לא טוב, ישן זה נהדר? לא ממש ברור מה מנסים יוצרי הסרט לומר, אבל תחושת ההחמצה במהלך הצפייה גדולה במיוחד. כמו נמנעה מכם הצצה אמיתית של ממש ושהסרט כולו הוא במרחק נגיעה מלהפוך לסרט מרגש באמת.

אולי העובדה שבמאי הסרט, המוערך, פיליפ מויאל הוא צרפתי היא מה שעומדת לו לרועץ, מכיוון שבכדי להציג את הקונפליקטים המרובים של התרבות המסובכת בעולם, חייבים להגיע מבפנים, מסוג של תובנות והבנה היסטורית שקשה מאד להיות זר ולאחוז בהם. זה כמעט תמיד כלל ברזל בכל אומנות טובה. גם אנה מאנייני לא הרשימה איש כשיחקה באנגלית, בעוד כשדיברה איטלקית אי אפשר היה שלא ליפול תחת שובי קיסמה. במקרה הזה, למעט העובדה שהסרט הזה דובר מנדרינית, תתקשו למצוא בו איזו פיסה משכנעת אחת של אותנטיות שתרגש אתכם.

זאנג ימו [ Yimou Zhang]שביים את "הדליקו את הפנסים האדומים" או את "סיפורה של קיו ז'ו", ועוד סידרה של סרטים שדנו בקונפליקט של תרבות שמאבדת את זהותה, עשה את זה לפני למעלה מעשר שנים באומץ אומנותי כובש, מסחרר, ואמיתי. "הזמיר" נדמה כמו סרט תיירים, בדומה לגלויות תיירים שמוכרים בשדות תעופה או במקומות פופולאריים בהם אנשים מכל העולם מטיילים, אבל לא באמת חיים. יותר מהכול הוא מייצר סוג של תחושה פלקטית והרבה פחות רגש ממה שניתן היה להוציא מן המסגרת הסיפורית הראשונית, המעניינת, שנבנתה עבורו.

אם אתם מחפשים ריאליזים בייצוג עולמות אחרים, לא תמצאו אותה ב"הזמיר", [ אבל השתדלו לא להחמיץ את סידהארטה הסוחף], היא נעדרת ממנו בדיוק כפי שייצוג התרבות הסינית נעדר בשנים האחרונות מן המסכים באופן כמעט גורף לכל אורכו של הסרט.

טריילר "הזמיר"