בית לחם-2013
תחת מעטה של "עוד סרט על הסכסוך הערבי ישראלי" מסתתרת לה פנינה קולנועית של ממש שיש לקוות שתענו לה. נדמה שסיפור המסגרת העלילתי המציע הצצה לעולם שנמצא ככל הנראה במרחק של כמה דקות נסיעה מערים רבות בישראל, ובמרכזו מערבת היחסים הנרקמת בין סייען למפעילו, מסתתרות כמה תובנות מעניינות יותר מזו של "הסכסוך" והן דווקא נוגעות לטבע האנושי שלנו.
כל האבחנות האלו על הטבע האנושי יתגלו לכן כמדויקות, נוגעות ללב ולראש.
יש משהו מאד נעים ואפילו מספק, בלראות את הקולנוע הישראלי מביא את תעודת הבגרות של העשור האחרון, גם לנושא המאד טעון של "הסכסוך הערבי הישראלי", בעיקר מכיוון שעיסוק בנושא הזה, הוא זה שאחראי באופן ישיר לבריחה של צופים מהקולנוע הישראלי של שנות השמונים שהתעקש להמשיך בנושא. חשוב להבהיר, הסכסוך הערבי ישראלי, היה תמיד נושא קולנועי ראוי שהציע הזדמנות לעשות כאן קולנוע ראוי, הבעיה שהבריחה צופים הייתה שונה, הסרטים, אבוי, פשוט לא היו טובים במיוחד. תוסיפו לכך את העובדה שחדשות הערב שלכם תמיד כללו[וימשיכו לכלול] את הנושא הזה, ותבינו מדוע ישראלים פשוט לא רצו לראות סרטים שנגעו להם בפצעים הקשים ביותר שיש בחברה הישראלית.
מרביתם של הסרטים אשר נעשו בשנות השמונים סבלו מחוסר אמינות, מתזמון יציאה גרוע למסכים [מלחמות או פיגועים קשים] ובעיקר, הם נראו מרוככים ו"קולנועיים" מדי אל מול העוצמות הריאליות של הסכסוך. "בית לחם" הוא סך כל הפיספוסים של הקולנוע הישראלי של שנות השמונים אבל בצד הטוב של המשוואה. הוא יצירת אומנות קולנועית מעולה, המרגישה אמינה מאד ובעלת מבנה דרמטי ויד במאי בוטחת שבעיקר אינה מנסה להתחנף לצופה. היא מרשימה מאד באמינות הויזואלית והרגשית שלה, ולכן היא כל כך כובשת.
זהו לא הסרט הישראלי הראשון שנעשה בערבית, השפה הזו שכולנו מכירים את צליליה אבל מעטים מדי מאיתנו מדברים או חיים את המנטליות שלה. זו רק אחת מן הבחירות האומנותיות הנכונות שעושה הסרט הזה מבלי שהוא מתחשב לכאורה בצופה הישראלי הפוטנציאלי. קדם לו "עג'מי" המשובח של ירון שני [שחלקים גדולים ממנו בערבית אם זכרוני אינו מטעה אותי] ושחשוב לאזכר אותו בהקשר של "בית לחם" מכיוון שהוא היה הראשון להציע את אותו סוג של אותנטיות אותה מציע "בית לחם". זוהי אותנטיות שקשורה למראה הוויזואלי של הדלת האחורית של ישראל אם תרצו. של השכנים הבלתי רצויים והבלתי מתפשרים שלנו שנמצאים סביבנו או בתוכנו.
הגדולה של הסרט הקטן הזה היא לא רק בחוסר ההתחנפות שלו לקהל הישראלי [מתי לאחרונה ישבם לראות סרט כמעט שלם בערבית?] אלא בעיקר ביכולת המבריקה שלו להוציא את הסרט מגבולות מצומצמים שבלונים לכאורה של עוד סרט "סכסוך ערבי ישראלי" , שכן בסופו של דבר ועניין הוא דן ברגשות האנושיים ומטפל בעדינות וברגישות, ומציאות הסכסוך, היא רק התפאורה שלו.
יחסי הגומלין בין המשת"פ הפלשתיני למפעילו הישראלי, אשר יחסיהם חורגים וכלואים בו בעת, בדיוק כמו הסכסוך הערבי ישראלי, בתוך מוסכמות ונורמות שקשה לחרוג מהן באמת מהוות קרקע דרמטית עשירה במיוחד. ללא ספוילר, סצינת הסיום של הסרט הזה היא על גבול המבריק בבחירות הדרמטיות הנכונות וביד הבוטחת שבה היא מבוימת. כל פתרון דרמטי אחר לא היה מתקבל בהבנה והיה חוטא לאמת הבסיסית של הסרט המרגש הזה.
יש כאן קאסט שחקנים משובח במיוחד המובל בעיקר על ידי שתי הופעות ראשיות מרשימות, צחי הלוי הוא כל מה שעמוס תמם אמור היה להיות ומעולם לא הצליח בעצם, והוא מניב כאן הופעה רגישה של מולטי-טאלנט של ממש. לצידו מרגש לא פחות השחקן הערבי שאדי מרעי, לא פשוט להחזיק סרט שלם על הכתפיים ויחסית לשני שחקנים ללא פילמוגרפיה מורגשת, זהו הישג כביר.
"בית לחם" יציע לכם את אחת מחוויות הצפייה המאתגרות והטובות ביותר שיש בנמצא היום, והוא גם ישאר כחוויה זכירה ומרגשת במיוחד.
T.V.C - בלוג הקולנוע של אלי מורנו