המבול
125 מיליון דולר תקציב לסרט הוא לא מספר יוצא דופן, אבל הוא עדין מספר נדיר שדורש התייחסות של ממש למאמץ, או בעיקר לסיכוי האדיר ולפוטנציאל הכלכלי שיוצריו של הסרט חושבים שטמון בו.
דרון ארונופסבקי הוא גם שם שכדאי לנסות ולהתייחס אליו לא בקלות ראש בכל פעם שיוצא סרט שלו, כי סרט כמו "רקוואים לחלום" עושים רק פעם בחיים ותמיד יש סיכוי שעוד סרט שלך יכיל את העוצמות האלו.
לצערי, זהו לא המקרה ב"המבול", של ארונפסקי שגם אם יש לו כמה רגעי חסד ויזואלים [לפעמים גם זה בלבד אמור להספיק], ייחודיים אשר ידברו אל ליבו של כל אוהב קולנוע והיסטוריה, הרי שנדמה לעתים כי היצירה המושקעת הזו כולה היא בליל של פומפוזיות חסרת נפח או הגיון עלילתי אמתי.
סיפור המבול התנכ"י הוא אולי אחד מן הסיפורים היפים ביותר בתנ"ך. נדמה כי יש בו הכול, דקדנטיות, כיליון, שכחה ותקווה. לא בכדי הוא מוזכר ומעובד ושובה את הדמיון שוב ושוב, ההתעוררות של הצפייה האוונגליסטית בעיקר והרצון שלה לראות יצירות תנכ"יות בקולנוע או בטלוויזיה בשנים האחרונות היא זו שאחראית בין היתר ליצירה המאד עמומה והסתומה הזו.
גם אם אתם מעבדים סיפור תנכ"י לקולנוע ויודעים שהתחרות מצד הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם [כן, אני מתכוון לתנ"ך] היא קשה, כדי לנסות ולבחור כיוון תסריטאי אחד ברור אותו אתם מבקשים להגשים במהלך העלילה, ונדמה שזו היא בעיקר ההחמצה של הסרט הזה, שרוצה אולי לומר המון אבל מצליח, באופן מגושם במיוחד, גם אם מרהיב, לא לומר בעצם דבר. נח של ארונופסקי הוא דמות תמוהה, לא של מאמין, אלא של פסימיסט שכובד העולם על כתפיו, יתכן שזו היא ההחמצה התסריטאית המרכזית של הסרט הזה, שגודל יופיו הויזואלי, כך גודל הפיאסקו התסריטאי שלו.
קשה לקחת מן הסרט הזה את הקרדיט על תמונות מרהיבות במיוחד שהוא יוצר של אדמה של עולם חרב הנאנסת תחת ניצול משאבים. גם אם הרצון של יוצרי הסרט הוא לחבר את המסר התנכ"י לעולם המודרני הנצלני בו אנו חיים, ולאיך חברות ענק מנצלות את משאבי הכוכב בו אנו חיים וכו' וכו', מומלץ לתפור לו ולגיבוריו טקסטים מעט יותר מורכבים מנהימות חסרות פשר.
ראסל קרו, אפל ונוגה כהרגלו, והכי "נח" התנכ"י אולי בחזות חיצונית אפשרית, הוא סוג של החמצה מכיוון שהוא מכביד על הסרט בנוכחות כבדה, לא אופטימית ואפילו מדכאת במיוחד. נדמה כי גם כל אפשרות ליהוק אחרת כאן הוחמצה. ג'ניפר קונלי, אחת מן השחקניות האהובות על ארונופסקי היא הכול חוץ מרעיה תנ"כית תמימה. אמה ווטסון לחובבי הארי פוטר היא אחת מן השחקניות הגרועות שראה המסך וכישורי המשחק שלה שואפים למנעד רגשי צר ונמוך במיוחד. וסר אנתוני הופקינס רושם עוד הופעה תמוהה של זקן מטורלל ותמהוני. שורת שחקנים אלמונים אחרים בתפקיד ילדיו של נח, גם הם לא מוסיפים עצמה לדיאלוגים נוסח איש המערות שמשחררת דמותה המיוסרת של ראסל קרו לגבי תפקידו "האלוהי" בכל שורה ושורה של הדיאלוגים התנ"כים לכאורה שהם רק עקרים ומכבידים ואינם מובילים בעצם לשום מקום.
"המבול", מספק אולי הצצה ויזואלית מרתקת למה שיכול היה להיות היצירה הקולנועית המעניינת והחתרנית ביותר של הוליווד השנה. אבל כאשר משקיעים 125 מליון דולר בסרט, כנראה שלאיש אין באמת זמן לומר משהו, אלא בעיקר מנסים "להראות" לאן הכסף הלך.
יש איזו סערת יחסי ציבור שמנוצלת נכון סביבו של הסרט הזה שהצליח לכאורה "להרגיז" את המוסלמים והנוצרים עוד טרם צאתו לקולנוע. מישהו כבר אמר, שאם הסרט יפסיד את ההשקעה בו, הוא יצליח להרגיז גם את היהודים שיושבים בהוליווד ומצפים להרוויח ממנו סכומי עתק.
מי שמכיר את סרטיו של ארנופסקי היטב יודע שאין אצלו גאולה אמיתית. הגאולה מהולה תמיד באותה תחושת גורל מקאברית שעצם השאיפה אליה, היא שגיאה מכיוון שהיא אוטופית ולא חלק מן הקיום האנושי שלנו באמת. קשה לקחת את סיפור הגאולה הגדול ביותר של התנ"ך ולנסות להכפיף אותו לאותו הקו מבלי שהקונפליקט התסריטאי של היצירה המושקעת הזו יצעק מכל פריים במסך.
"המבול" מצטרף לשורה של סרטים תנכ"ים או ליתר דיוק משיחיים, דוגמת "הפסיון של ישו" של מל גיבסון, יתכן שיהפוך ללהיט בקרב אותם צופים נוצרים אוונגליסטים אליהם הוא מכוון, או שלחלופין יעלם בתהומות הנשייה של קופות הקולנוע שירק ימתינו בסבלנות לסרט שיצא אחריו. כיצירה במכלול האוטר הקולנועי של ארונופסקי הוא ישאר סרט תמוהה ובעיקר מוחמץ.